כף ידך השמאלית

תכף יגיע הרגע הזה, שאני מחכה לו וחוששת מפניו.

בינתיים אני מכורבלת עליך בתנוחת עובר ואתה מלטף לי את השיער ושואל מה עבר עליי מאז הפעם האחרונה שלנו. לא הכי בא לי לענות, אני רק רוצה לשכב ולהתרכז במגע שלך, לא לזוז כדי לא לפספס משהו. אבל אני מספרת וזה הופך לשיחה, כי יש לנו הרבה מה להגיד. בגלל זה אני אוהבת שאתה בא.

אתה מלטף אותי, ומקשיב לי ומכיל אותי. אם פרויד מתקשר תמסרו לו שזה מה שנשים רוצות. באמת, כל כך פשוט. אחר כך אתה נוטש את השיער ועובר לכתפיים, לגב. עם היד השניה אתה מברר מה שלום האגן שלי. התחת. אני משתנה בהתאם למסע הגישושים שלך. אתה יודע שאני אתמסר אבל אתה נותן לי את הזמן, לנו. לא ממהרים.

עד שאני מספיק רטובה ואתה מרגיש שאני מספיק רטובה ואני נשכבת על הבטן,  ואתה מיישר אותי לפי נוחותך. ואתה מלטף לי את הגב בתנועות רחבות. ואתה משקיט לי את הלב ומרדים לי את המוח. וסוף סוף קצת שקט.

אתה מפשיל לי את המכנסיים ומגלה את התחת שלי (אני לא מבזבזת לנו את הזמן על תחתונים). מכנסי טריקו פשוטים מהשוק, כאלה שאפשר להרגיש את התחת די בקלות גם מבעדם. אבל אתה מפשיל, ובצדק. וזה מרגש אותי, וחיכיתי לזה שבוע. וחששתי מזה שבוע. מהתנועה הזאת שתשאיר אותי חשופה מולך, הנה התחת שלי באור יום בסלון שלי, מול העיניים שלך, ואין לי לאן לברוח.

ואחרי שחששתי מזה כל כך הרבה, עכשיו אני סוף סוף רגועה. כי עכשיו זה פה, ואין לי לאן לברוח. רק להיות. ואתה מלטף אותו, ומגע היד שלך על התחת שלי גורם לי להירטב גם עכשיו, הרבה אחרי.

היד השניה בעורף שלי, אוחזת חזק אבל נוח. ותכף תנחת המכה, שאתה מאד מעדן לכבודי, בגלל סף הכאב המגוחך שלי, מילים שלך. והיא נוחתת, ואחריה עוד. ובין לבין ליטוף. ובין לבין, אני מנסה להתמרד. כי גם הכאב המפולטר הזה מניע אותי. ובעיקר בגלל הידיעה שהמבט שלך עליי, צופה בי ולא מוותר. האחיזה מתהדקת ואני יודעת שאם אמשיך להתמרד זה יכאב יותר. אז אני נושמת עמוק ונושכת שפתיים. וסומכת עליך שתדע לתת לי מה שאני צריכה ולא יותר. ונזכרת שזה בכלל מה שרציתי מלכתחילה. לסמוך עליך, ולכבות את המוח שלי לכמה דקות יקרות של שקט.

ואתה נותן לי את מה שאני צריכה, כל כך צריכה. המכות האלה זה אולי חומר לפסיכולוגים, אבל בינתיים הן מרפאות לי מצוין את כל מה שבוער. וככל שהתחת שלי נעשה אדום, וכואב, משהו בפנים שם נרגע.

עד שאתה מבין שמספיק. ויכול להיות שאתה מבין את זה כי הפסקתי לנוע ונכנעתי, התמסרתי. וזה מה שחיכית לו. ואני מתקפלת ועולה אליך, רכה יותר.

אני נחה על הכתף שלך, מחפשת את הצוואר שלך, לשקוע בתוכו. מחפשת ומוצאת את היד שלך. שואלת אם זאת היד שהרביצה לי. אתה אומר שכן. אני לוקחת אותה בידי ומצמידה אותה לפנים שלי, מרגישה את החום שלה על הלחי שלי, את עקצוצי הזיעה הקלים. אני מנשקת אותה, מעבירה אותה על פני. מגניבה נשיכה קטנה ומרימה אליך מבט זהיר לראות אם זה בסדר. אתה לא אוהב נשיכות אבל אתה נותן לי לפעמים, כי אתה יודע שאני אוהבת. ואני נושכת בעדינות את היד שמאכילה אותי, ומלקקת את האצבעות.

וכשהדמעות מתחילות לזרום אתה מאמץ אותי אליך חזק, ומלטף.

 

 

ed085cfda71c0ba010ecff5fa91a16e1

פורים

פורים בקומה מתחתי. בין כל המלכות, הנסיכות והזונות, יש אותי עם כנפיים. גלימה ארוכה, רחבה, לבנה. כנפיים וכתר ברזל. פנים וכפות ידיים, זה כל מה שהמסיבה הזאת רואה ממני, וגם זה יותר מידי. זה רק תחילת הערב אבל אנשים כנראה הגיעו מתודלקים מהבית, לפי כמויות הצחקוקים מסביב.
במראה צדדית אני נראית חמורת סבר אפילו לעצמי אז אני מרככת קצת את הפנים ולוקחת עוד לגימה קטנה מהמשקה שלי. עד סוף הערב יש סיכוי לא רע בכלל שאני אסיים אותו. אני מנסה לזהות מעכשיו את אלה שיקיאו, אלה שיעשו צחוק מעצמם, ואלה שיגמרו אחד בתוך השני. מחפשת בין כל הפיראטים והערפדים מישהו ששווה מבט שני. אני כנראה שוקעת בזה קצת כי כשאני שמה לב שמישהו נועץ בי מבטים אני כועסת על עצמי שלא עמדתי על המשמר. משהו זז לי בלב לפני שאני מבינה למה, ולמוח לוקח עוד שנייה ארוכה לזהת בחושך את מה שהוא מכיר כל כך טוב. את המבט הזה והעמידה הזאת והריח שעולה לי באף, אפילו שאתה רחוק. המוח כנראה הוסיף כמה אפקטים משלו לתמונה. אני רוצה לרוץ אליך ואני עושה כבר צעדים ראשונים עד שמשהו במבט שלך עוצר אותי ואני נעמדת שוב במקום. רק מבט קטן, לעזאזל. כמה מהר אולפתי.

אתה מרים משהו ומחזיק אותו מול העיניים.
אני מזהה מפתח. מפתח?
המפתח מוכר לי, אבל איזה מפ… לא של הבית שלי, לא של הדירה שלך, לא של.. יכול היות? המפתח של הגג אצלך בידיים מכל המפתחות בעולם? אחרי חודשיים שלא היית כאן?
ואז אני מבינה. אני רוצה לרוץ אליך אבל הולכת לאט לכיוון הדלת, שלושה מטרים ארורים של כוח רצון עצום. או אילוף?
אני עולה לגג, והוא פתוח. זו היתה רק דרכך לסמן. אני בוחרת פינה שמשקיפים עליה הכי פחות חלונות מוארים ומחכה. אני שומעת צעדים מאחורי, מתקרבים, אני מריחה סוך סוף ריח אמיתי, אני מרגישה את הידיים שלך עליי. אני רוצה לצעוק ואתה כנראה מתכונן לזה ושם לי יד על הפה. כפפות עור שחורות. כולך עור שחור מכף רגל ועד ראש, כמה ניטים לקישוט. אני מרגישה את הרכות של המגע שלך, אני מרגישה דקירות מתכת.
קולר ננעל לי על הצוואר, אתה משתמש בשתי ידיים בשביל לסגור אותו, מסמן לי מה מותר לי ומה אסור לי עכשיו. אתה ממזמז אותי, חזק, מהר, מנסה לגמוע את כל הזמן שעבר. קשוח, אבל אני יודעת שגם אתה התגעגעת. מרים לי את הגלימה, מוצא את כל מה שכבר מחכה לך שם, רוטט מתשוקה. מסיר כפפה, מחזיק אותי מהטבעת, בודק שכל האיברים נשארו במקום כמו שאתה זוכר אותם, הידיים של חמות מול הגוף הקפוא שלי. גלימה, לעזאזל. על הגג.
אתה מסובב אותי, מסתכל עליי, מוריד אותי על הברכיים, נותן לי להתענג על מה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, מרים אותי שוב במשיכה כדי לחדור לתוכי, לגמור בתוכי, להישען עליי עד שאני נמעכת לגמרי. ועדיין מה שכואב יותר הוא שאסור לי להוציא הגה מהפה. אני נושמת מה שאני יכולה מהאוויר שסביבך, ורק כשאתה מסובב אותי אליך שוב ומחייך אלי אני מרשה לעצמי לבכות בתוך החיבוק העוטף שלך.

צבעים

ערב. אני מגיעה עייפה, כמו שהודעתי מראש. לא תכננתי לבוא אבל אמרת שכדאי לי. אז גררתי את עצמי ובאתי. אתה פותח לי (לבוש רק בג'ינס. טעים) ונותן לי חיבוק ארוך. ג'אז עדין ברקע. אני נכנסת ומגלה המון צבעים על השולחן. אני שואלת אם הולכים לצייר או משהו (בבקשה לא….) אתה אומר שאתה הולך לצייר. ומה אני אעשה?

אתה מבקש ממני להתפשט. בקור הזה! אני מתפשטת באטיות. כי אני כבר פה, ולא ממש ציפיתי להישאר לבושה. אתה רואה שאני רועדת ומשתהה קצת עד שאתה מדליק את החימום. נהנה לראות אותי מחבקת את עצמי ומצפה. אני רושמת לפני להחזיר לך על זה בהזדמנות. אתה ניגש אלי, טובל מכחול בצבע ואומר שאני הולכת להיות כן הציור שלך להערב. לפני שאני מספיקה להגיד משהו אתה כבר מניע עליי את המכחול והקור של הצבע מחלחל אותי. (עוד חיוך. המנייאק) אתה טובל שוב ושוב, בכל הצבעים. אתה מתחיל מאזור הבטן ועולה לשדיים. זה קר ואני מרגישה מטופשת לעמוד ככה. אבל אני מסתכלת עליך ואתה מרוכז. ממש חושב איפה יתאימו האדומים, ונע באטיות סביב כל קימור. זה מתחיל להיות נעים. אתה מסתובב סביבי, מלטף עם המכחול כתפיים, צוואר, שחי. מצייר לי שני עיגולים אדומים גדולים על הלחיים. ונמשים. נקודה ירוקה בקצה האף. אתה יורד לאורך הגב (סגולים) וכשאתה מגיע לתחת אתה משתמש גם באצבעות. אתה יורד מולי על הברכיים, צובע רגליים, ברכיים, פנים הירך. מפסק אותי. מסתכל עליי מלמטה למעלה. אני כבר מתה שתתקע בי איזה מכחול או משהו. אתה עוזב את המכחול, מלטף, מפסק, נוגע לא נוגע, מרגיש את הרטיבות, רואה כמה אני רוצה… הולך אל הספה ומתיישב לראות את יצירת האומנות שלך. מבקש שאסתובב, שאתכופף. כבר לא קר והעייפות נשכחה. אני רוצה לעלות עליך כמו שאני, להשאיר עליך סימנים. אני מבקשת יפה, שואלת אם אפשר. אתה לא מסכים. אני באה אליך ויורדת על הברכיים בזהירות, מקווה שהצבע קצת התייבש. אתה לא מסכים. מושיטה ידיים לכפתורי הג'ינס שלך. אתה סוטר עליהן ואני מושכת אותן. לפעמים אתה מדליק טלוויזיה ונותן לי לחכות אבל אתה יודע שאני שונאת את זה והיום אתה מרחם עליי. אתה קם ומרים אותי איתך למקלחת. נותן לי לשטוף את עצמי, מסתכל. אני חושבת על חתולים ושמנת. אתה פותח מגבת ונותן לי להכנס לתוכה. מחבק אותי. נותן לי סוף סוף לגעת בך. אתה מתחיל לנגב אותי, לאט. עם כל איבר שמתייבש הרטיבות בין הרגליים שלי עולה. אתה יורד על הברכיים בפעם השניה להערב וממשיך לנגב. אני כבר רועדת לגמרי, ולא מקור. אני כבר בקושי מחזיקה את עצמי, אני נושכת לך את היד ואתה מרשה לי. משחק איתי קצת, אבל נותן לי. תולה את המגבת, מחזיק אותי מהמתניים, חופן לי התחת, לוקח אותי למיטה. סוף סוף. ואז אני רואה שהשוט והחבלים כבר שם ואני יודעת שתעבור עוד שעה עד שירשו לי לגמור בבית הזה. לעזאזל. .

קפה מול הנוף

עד שהמים לקפה רותחים אתה מוריד אותי על ארבע ודופק אותי מול הנוף.

ההרים האלה… הם בטח כבר ראו הכל. שני אנשים עם אוהל וסיר לא עושים עליהם הרבה רושם. גם לא בחורות עירומות. אתמול מילמלת איזה משהו על פטריות או עשבים או מה, אני לא זוכרת. לא אכפת לי. העיקר שזה טיול ואפשר להיות קצת יותר חופשיים ואפשר לצעוק. כל השבוע אתה סותם לי את הפה בסלוטייפ כי שני שכנים העירו לך במעלית שהם שמעו צעקות מהדירה שלך וכבר חשבו להתקשר למשטרה או מה. אני מצידי הייתי ממשיכה לצעוק אבל אתה מצאת לך תירוץ טוב לסלוטייפ. כל דבר אחר שניסית לשים לי בתוך הפה עלה לך בשריטות מדממות.

הצעקות זה הדבר היחיד כמעט ששומעים פה. אנחנו אפילו לא מדברים יותר מידי. שנינו יודעים שהנוף הזה מדהים אז אין צורך להגיד את זה כל הזמן מחדש. וכל השקט הזה נותן השראה וטוב להיות שקטים ביחד. אתמול קשרת לי את העיניים ואזקת אותי אליך. זאת היתה השעה הכי ארוכה בחיים שלי אבל גם אחת המהנות. כל הרגליים שלי כחולות מהשעה הזאת, אפילו שעשית מה שאפשר בשביל לשמור אותי יציבה. בכל זאת, מדרון. כששמעתי מים זורמים לידנו נתת לי סוף סוף להוריד את הכיסוי ונכנסו לנחל. נראה לי שאפילו במילון קוראים לזה לעשות אהבה, למה שקרה שם. אולי צריך לצאת מהעיר בשביל שדברים כאלה יקרו קצת יותר. כשהעיזים התחילו להגיע זרקת אלי את הבגדים ומגבת ובינתיים דיברת עם הרועה. מה יש להם משפמים, אלה. אם הטבע היה רוצה אותם עם שפם הם היו נולדים איתו כבר. לא משנה, הוא היה נחמד. נתן לך טיפים על עשבים. זה כמו שיחת נשים רק להפך. ליטפתי כמה עיזים ושקלתי להגניב אחת מתחת לחוצה. איך שהוא הלך הורדת ממני את הבגדים שוב רק בשביל לראות אותי ככה. תכל'ס. בשביל מה באנו לפה.

המים לקפה רתחו. אתה יוצא מתוכי, הופך אותי על הגב, פותח את החולצה ופולט את עצמך על החזה שלי. אתה מנקה עליי את היד שלך וקם למזוג את המים. אני שוכבת שם על הגב, חולצה פתוחה, תחתונים מופשלים, זרע מטפטף ממני באיטיות. חיוך ענק. אם איזה לווין מצלם אותי עכשיו מלמעלה זאת בטח בת *ונה של תמונה.